בעקבות אירועי הימים האחרונים אני חושב שראוי שכל אחד מאיתנו יבין כיצד עובדים דיני הצנזורה, איסור הפרסום וההשתקה על פי דין, מתי אפשר לכתוב ומתי אסור לכתוב. כמובן, שלמרות שיש לא מעט ביקורת על הדרך בה צנזורה מתנהלת, ועל אי היכולת של המדינה לאכוף את שלל איסורי הפרסומים, צריך לזכור שהפרה של דיני איסור הפרסום יכולה להוות עבירה פלילית ולהביא אתכם לכלא.
ראשית צריך להבין את היתדות בהן ניתן לפגוע בחירות הביטוי. חירות הביטוי הינה זכות חוקתית שבית המשפט העליון עוד הכיר בה בבג"צ 73/53 חברת קול העם נ' שר הפנים, אולם היא זכות טבעית שנובעת בעצם מחירות המחשבה שלנו. לצערנו, בישראל חופש הביטוי לא נכנס מפורשות תחת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אלא נחשב כחלק מהזכות להגשמה עצמית: "הגשמה עצמית זו קושרת את הביטוי אל הלשון. הלשון היא המכשיר אשר באמצעותו ניתן ביטוי לחופש הביטוי. הלשון היא המכשיר שבאמצעותו אנו יוצרים קשר עם זולתנו. אך הלשון היא יותר מכלי תקשורת. הלשון היא כלי חשיבה. באמצעותה אנו חושבים ויוצרים מושגים ומעבירים אותם לזולתנו … אך הלשון אינה רק כלי תקשורת או חשיבה. הלשון והביטוי חד הם. הלשון קובעת את המובן של המחשבה. מכאן מרכזיותה של הלשון בקיום האנושי, בהתפתחות האנושית" (ע"א 105/92 ראם מהנדסים נ' עיריית נצרת עילית).
עם זאת, ישנן לא מעט הגבלות בחוק על התבטאויות, פקודת העיתונות, לדוגמא, מגבילה את הזכות להוציא עיתון לדפוס (וראו), אך הגבלה זו אינה חלה על סוגים אחרים של ביטויים, כגון אינטרנט. חוק איסור לשון הרע, לדוגמא, מגביל את הזכות להתבטא וקובע ענישה כלשהיא על ביטויים מסוימים. אך סוגי ענישה אלו הינם ענישה אפוסטפריורית ולא אפשרות למנוע ביטוי פוגעני או הוצאת עיתון ללא היתר (וראו עא 214/89 אבנרי נ' שפירא).
מנגד, חבילת איסורים מאפשרת להטיל סנקציה פרוספקטיבית שתמנע דיווח או התבטאות אודות אירועים מסוימים. ארבעת היסודות הינן דיונים בדלתיים סגורות בבית המשפט, צו איסור פרסום פלילי, איסורים בחוק על חשיפת מתלוננים בעבירות מין וצנזורה צבאית. ארבעת האיסורים הינם פרוצדורות שונות, אשר מה שמאפיין את כולם היא שהדרך היחידה בה יכול להוודע למתלונן האיסור היא בצמוד למעשה עצמו.
סעיף 68 לחוק בתי המשפט קובע כי דיוני בית המשפט יהיו בפומבי. סעיף קטן ב' לחוק קובע כי ניתן, במקרים מסוימים, לדון בדלתיים סגורות; הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות, החל מלשם שמירה על בטחון המדינה, מניעת פגיעה ביחסי החוץ של המדינה, הגנה על המוסר, הגנה על עניינו של קטין או חסר ישע, הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין, במקרים בהם הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חפשית או מלהעיד בכלל, לשם הגנה על סוד מסחרי, הגנה על ענינו של מתלונן או ניזוק בעבירה, הגנה על עד מוגן ועוד. לצורך כך, סעיף 70 לחוק בתי המשפט קובע כי "לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט"
מנגד, סעיף 70(ד) מאפשר איסור פרסום בנוגע לדיוני בית המשפט במקרה שהפרסום עשוי לפגוע בפרטיות, בטחון או שלומו של אדם וסעיף 70(ה) מאפשר איסור פרסום מידע בנוגע לחשוד. הכלל הוא שחוק בתי המשפט מאפשר לנהל דיון בדלתיים סגורות, מה שיטיל אחריות פלילית על מי שמפרסם עניינים הנוגעים להליך המשפטי.
אלא מה? במקרה כזה על מנת שיתקיימו יסודות העבירה הפלילית, של איסור הפרסום על דיון שהתנהל בדלתיים סגורות, דרושה הידיעה על עצם קיום ההליך בדלתיים סגורות. ברוב המקרים, הדבר בא יד-ביד: המשטרה מעבירה לכלי התקשורת את צו איסור הפרסום כדי למנוע פרסומים על ההליך המשפטי, או שבמקרים אחרים (אזרחיים) כל עיתונאי שמנסה לגשת לתיק בית המשפט לומר כי ההליך מתנהל בדלתיים סגורות. אלא שכאשר עיתונאי אינו יודע על עצם קיומו של צו איסור הפרסום, אין לו אחריות פלילית בעניין זה (וראו סעיף 19 לחוק העונשין). כלומר, ללא ידיעה על הליך משפטי (למעט החריגים בחוק בתי המשפט הרלוונטיים), פרסום של כמעט כל דבר מותר.
במקביל, ניתן לאסור פרסומים נוספים על ידי תקנות ההגנה (שעת חרום) שבעקבותם הוקמה הצנזורה הצבאית קובעות בתקנה 87 כי " הצנזור רשאי לאסור בצו בדרך כלל או במיוחד לפרסם חומר שפרסומו היה עשוי, או עלול להיות עשוי, לפגוע, לדעתו, בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי"; גם במקרה זה, אם ישנו צו צנזורה, הרי שהתחולה שלו היא רק על מי שהשיג עותקים מהצו. מנגד, תקנה 97 קובעת כי "הצנזור רשאי לדרוש בצו … מכל אדם העומד להדפיס או לפרסם כל חומר, שיגיש לצנזור לפני ההדפסה או הפרסום כל חומר שנועד להדפסה או להוצאה לאור" (וראו בג"צ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי).
כלומר, כיוון שהתחולה של צווים היא פרסונאלית, כי הוראות חקיקה דורשות ידיעה וחוק נסתר אין ולא היה לו מעולם תוקף (פקודת סדרי שלטון ומשפט), הרי שכל עוד הוראות הצנזורה הצבאית נסתרות מהעם, אין יכולת לאכוף אותן מול פשוטי העם. הפתרון, במקרה כזה, יהיה חייב להיות דרישת הסרה של כל ידיעה על ידי הצנזורה הצבאית אחרי הפרסום המקורי (אולם, הדבר גם עשוי להיות מלווה בדרישה, החל מרגע ההסרה, להעביר כל ידיעה דרך הצנזורה בטרם תפורסם). מעבר לכך, ידיעה על הצנזורה לא חייבת להיות הצגת הצו למפרסם, אלא די שידע על עצם קיומו של צו מצד שלישי כלשהוא, ויאמין כי אכן ישנו צו כזה (וראו רע"א 1415/05 סרביאן נ' סרביאן)
במקרה כזה, אדם שיפרסם ידיעה שנודעה לו, תוך שהוא לא יודע שישנו צו או איסור פרסום, עשוי לא להיות חשוף לסנקציות פליליות. אלא מאי? במקרה מסוג זה, גם אם לא יהיה חשוף לסנקציות, הוא יצטרך לעבור את התהליכים הלא נעימים של חקירה פלילית (ואולי אף חקירה במרתפי רשויות בטחון כלשהן) ושל התעמרות מצד השלטון. על אף שהדבר לא חוקי, רשויות השלטון נוהגות כך בארץ ולא מפחדות להתעמר במי שחושף את ערוותן.
Hebrew
לא נקראו 10078
Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
לא נקראו 859
Linux and Free Software
לא נקראו 7
pfSense Digest
לא נקראו 49
3:45
![[link]](http://lh6.ggpht.com/_VgZ3ao73z1A/S5kMDfFT4fI/AAAAAAAAAnw/m0aybfrj93I/s640/11-03-2010%2017-27-46.jpg){kind=link}